25.01.1906–10.05.1999 בפולניה. הוריה, רבקה וגדליהו ברזניאק, היו מסורתיים ובבית דיברו אידיש. אימה 1906 אימא נולדה בינואר שנים ואביה נשאר עם תשעה ילדים .הוא נישא בשנית לאלמנה עם חמישה ילדים 3 נפטרה כשהייתה בת ילדים. גם כשהבוגרים כבר עזבו את הבית, הייתה המשפחה 16 ונולדו להם עוד שני ילדים, כך שבבית היו מתכנסת כולה בחגים. את מלחמת העולם הראשונה עברו בנדודים ובריחות ובניסיונות לשרוד. קשיי הפרנסה באותה תקופה היו קשים, לאחר שגם אשתו השנייה של אביה, נפטרה. ומכיוון שהאחים הבוגרים כבר היו נשואים כולם, לקחה אימא על עצמה את ניהול הבית, משימה קשה לנערה צעירה. היא עשתה זאת במסירות ובכישרון רב. 1934

8.01.1905–30.12.1984 יעקוב נולד בעיירה צ׳רנוביץ (רומניה) למשפחה מרובת ילדים. אביו היה שוחט, חסיד ואדוק בדתו. היה ילד עירני והתעניין בכל הנעשה. בהיותו בן שש כבר עקב בעיתונות אחרי משפט בייליס המפורסם. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה היה בן תשע ואז עברה עליו חוויה קשה שהטביעה עליו את חותמה לכל חייו – הצבא הרוסי שכבש את העיירה ערך בה פרוגרום ביהודים. המשפחה ניצלה ונמלטה לעיר המחוז ואחר־כן לעיירה באוקראינה, שם שהו כפליטים עד לפרוץ המהפכה. כאן למד ב״תלמוד תורה”, רוסית וגם עברית, שבה ידע לדבר כבר מילדותו ומגיל שש כבר למד גמרא. פרצה המהפכה ברוסיה והמשפחה חזרה לעיירה בבסרביה. לא היה בה בית־ספר

18.12.1899–2.5.1975 מאוסטריה. בת פיגה ויוסף שוירמן דודתה של חברתנו דבורה 1939 נולדה בשניאטין, פולין,עלתה ארצה ב- דרך. ערב מלחמת העולם השניה הגיעה פולה לארץ באוניית מעפילים, האחרונה שיצאה מאוסטריה. כאן היה עליה לבנות את חייה מחדש . התחתנה אך הוסיפה לקיים את עצמה מעבודתה, ועל עצמאות זו לא וויתרה בשום שלב מחייה. משמת .1954 בעלה הגיעה לגבעת חיים, בשנת עבדה במתפרה, אך לא בנקל הסתגלה אל צורת החיים החדשה ואל רקמת היחסים האנושיים בעבודה. התרשמה שאין מעריכים כראוי את תרומתה בעבודה ושאין רואים אותה שוות ערך עם העובדות האחרות, והדבר כאב לה מאוד, כי הרי על כך – על היותה אשה

19.03.1945–07.11.2002 דליה בתי הבכורה. היא נלחמה בעוז במחלה אך כוחה לא עמד לה. במהלך חייה, עוד מילדותה שאפה להגיע בכוחות עצמה לעצמאות ועמדה במבחנים והגיעה לשלמות בידע ובמעשים. כילדה בגן הוכיחה עצמה כבר בקריאת סיפורים. את המעבר מהגן ליסודי הקדימה בשנה למרות שמנהלי בתי הספר לא המליצו שתתחיל בשנה מוקדמת. היא היתה שקדנית מאד והקפידה על שיעוריה ועוד לפני גמר הלימודים היתה חברה בנוער העובד בגבעתיים. החינוך בתנועת הנוער השאיר בה את חותמו ובסיימה את ביה״ס העממי נשמע קולה בבית שרוצה היא להמשיך בלימודים באחד הקיבוצים. לא היתה ברירה בידי, לא עמדתי בדרכה, וקיבלתי בהסכמה את רצונה. אך התחושה שילד עוזב

28.12.1905–30.7.1990 על יצחק ז״ל כותבת המשפחה: , באחוזה כפרית בהונגריה, בה היה אביו מנהל האחוזה. הבית היה 1905 בדצמבר, שנת 28 אבא נולד ב־ מסורתי קיצוני אדוק, השפה המדוברת היתה, יידיש, כל זמן שאביו היה בחיים. בהיותו בגיל ארבע התחיל הלך לבית ספר עממי של המדינה. 6 ללמוד ב״חדר” ובהיותו בן ילדים) עברה לחיות בעיר דברצ׳ן. המצב הכלכלי בבית 8 נפטר אביו והמשפחה (שהיו בה 10 בהיותו בגיל היה קשה. בשנים אלה היתה, מלחמת העולם הראשונה, שהקשתה על מצבם של כל האוכלוסין. הקהילה היהודית האורתודוכסית, אליה השתייכה משפחתו, היתה, תומכת בחבריה ובכך עזרה מאוד למשפחתו. והשתלטות הקומוניסטים גברה האנטישמיות. היהודים, בעיקר

11.10.1947–5.12.1973 חיוך שובב וממזרי, עיניים נוצצות במשובה קונדסית, צחוק פורץ יוצא מתוך הלב – נעם. ארוחה טובה, בדיחה טובה, הצגה טובה וספרים, כן, הרבה ספרים – נעם. יכולת בלתי רגילה למצות את הטוב והנעים שהחיים יכולים לתת וליהנות , ליהנות בכל החושים, ולפזר סביבו אותו זהר סוחף המושך גם את האחרים ליהנות עמו, לצחוק אתו. אמנם, יש ושמענו לעיתים, מבין פרצי הצחוק את דומיית התהייה, את מבטי המבוכה מאחורי קריצת עין שובבה ראינו. חשנו לא אחת את החיפוש אחר האמיתי שמאחורי הדברים. ילדות, נעורים תוססים. ספורט. כדור-סל, שחיה, כדורגל, וכבר בחרות וצבא – מלחמת ששת הימים. פגישה ראשונה עם המוות. כתיבה

18.10.1908–05.08.2001 , לבית ליבוביץ, בעיר ואס ברומניה. 1908 רחל, נולדה בשנת נפשות. 7 בת שניייה למשפחה בת המשפחה הייתה אמידה, האב עסק בסחר תבואות ותוצרת חקלאית. לאחר מות האב פתחה האם מכולת וכך פרנסה את חמשת ילדיה. רחל למדה כשמונה כיתות ויצאה לעבוד בהנהלת חשבונות בבית חרושת, כי לא רצתה להיות תלויה באמה. בעיירה זו לא התעניינו בציונות ורחל היתה הראשונה שהלכה להכשרה במסגרת השומר הצעיר. היא יצאה לתקופה של שנה וחצי, ללא רשות מהבית, אך לא נתקה את הקשרים עם משפחתה. כשעלתה ארצה, כבר קיבלה את ברכת האם, למרות התנגדותה לפרידה מהמשפחה. 1933 בשנת כבר בהכשרה טיפלה רחל בילדים ובתינוקות

27.11.1911–19.10.1948 אלי נולד בדרוהובוביץ, עיר הנפט בגליציה שבפולין. סיים גימנסיה בוינה ולמד באוניברסיטה. הפסיק את עלה ארצה והצטרף לקבוץ גבעת-חיים. בין חבריו הוינאים בלט כאיש הספר והתרבות. 1933 לימודיו. בשנת בשעות הפנאי היה קורא ספרים על ספרות ואמנות. ביחוד על אמנות הציור ואת פרי קריאתו היה מעניק ) שירת בנוטרות, 1936 – 39 לחבריו בשיחות מאלפות ומנעימות כאחת. בשנות המהומות תרצ״ו – תרצ״ט ( אחראי בתחנת ה״גפירים” בתור סמל וגם אחר-כך צמוד לשרותיי ה״הגנה” בהדרכה, בגדנ״ע ובגיוס לפלמ״ח. הוא העלה את הטיול והסיור לרמה גבוהה של טיפוח האהבה לארץ. מעטים היו בקיאים כמוהו בידיעת הטופוגרפיה והישובים העבריים והערבים באזורים נרחבים בארץ.

19.08.1947–07.03.2013 , לציפורה וצבי אטלס בקיבוץ עין הים. לאחר מכן עברה המשפחה לגבעת 1947 באוגוסט 19 אשר נולד ב- חיים וכשמלאו לאשר שלוש נקבע אביו צבי כמדריך רפת בבית הספר החקלאי עיינות, ובני המשפחה עברו איתו לשם. לאחר כשנה חלה צבי בסרטן וזמן קצר לאחר מכן נפטר. ציפורה והבנים חזרו לגבעת חיים, שהיתה מעכשיו לביתם. בשנות השבעים הצטרף סשה והקים קן משפחתי חם עם ציפורה. סשה טיפח את אשר, ליווה אותו והעניק לו הרבה חום ואהבה – ואשר נקשר אליו מאוד. בשנותיו האחרונות חי אשר בהוסטל יפה ומסודר, יחד עם אנשים שסבלו גם הם מאותה מחלה. בהוסטל היו פעילויות רבות ומגוונות:

1.1.1917–20.6.1951 . צבי נולד בקובל, פולין, אזור שגבל עם רוסיה, למשפחה ציונית. 1937 בן חיה ואשר, עלה ארצה מפולין ב – למד בגימנסיה עברית וכבר בגיל צעיר מאד נשא יחד עם אביו בעול הפרנסה. מצעירותו חבר בתנועת “החלוץ יצא להכשרה לפרצב, עיירה קטנה בפולין המרכזית, 17 הצעיר” ואחר כך ב״החלוץ״.איש נאמן לתנועה, בן עבד במרץ ובלהט בלתי רגילים. התנאים בהכשרה היו קשים, על אף העבודה המפרכת, כמעט ולא היה קיום לחברים. לא ויתר במאומה על השלמות והטוהר של החיים הקיבוציים. בהכשרה השתדל להוכיח כי אפשר ואפשר להתגבר על הכל, לחם במרץ נגד כל המפקפקים. הוא היה דוגמא לכולנו, עמידתו העקשנית הביאה

10.03.1943–29.3.2012 אבא מאוד קשה להיפרד ממך. היו לנו הרבה רגעים טובים ביחד וגם פחות טובים. יש לי הרבה זכרונות ילדות איתך. אני זוכר שבגיל שלוש חזרתי הביתה מהגן, פתחתי את הדלת וראיתי אותך שוכב על הספה עם פנים מכוסות ביוד. אני עמדתי בדלת בפה פעור כמה דקות. בשלב מאוחר יותר סיפרת לי שהיתה לך תאונת דרכים, וזה אחד הדברים שנשארו איתי עד היום. עברתי איתך ועם אמא כמה מקומות עד שהגענו לקיבוץ. בתקופה זו היתה לינה משותפת וישנו בבתי ילדים. היה לי מאוד כיף שהיית משכיב אותי לישון. ישבת לידי עד שנרדמתי. פרצה מלחמת יום כיפור. זה היה ביום שבת, אתה

11.04.1905–21.04.1996 הגיעה שעתו של מרדכי להיפרד מחיים ארוכים. בהם שעות הסבל והמצוקה מרובות. כבר בילדותו הוא נתייתם מהוריו וגדל בבית יתומים בעיירה צ’כית. שם ניתנה לו השכלה בסיסית וסדרו אותו בתור שוליה אצל בעל מלאכה. כדי שילמד שרברבות ויקיים את עצמו. בגיל מבוגר יחסית, הוא התחתן עם קטה – בת המשפחה שאימצה אותו. כאשד פלשו הנאצים לצ׳כיה הם ברחו. כמו רבים אחרים, והגיעו במסע רב תלאות באניית מעפילים עלובה לפלשתינה. הם נשארו לגור בחיפה בבת־ גלים בתנאי דיור ומחיה מצומצמים מאוד ופה גם נולד בנם היחיד. מנשה. עם פרוץ מלחמת השחרור, מרדכי גויס להגנה ושירת בסביבת חיפה. לימים הם ביקשו לעצמם

8.10.1913–5.01.1995 . קטה נולדה למשפחת דונט, בעיר יגנדורף, באיזור 1939 בת למשפחת דונט, נולדה בצ׳כיה, עלתה לארץ ב- הסודטים, בצ׳כיה. המשפחה, בה היו עוד אחות ואח, היתה יהודית בהכרתה, אך נתנה לילדיה חינוך חילוני ליברלי, כפי שהיה מקובל בין היהודים באותה עיר. התרבות באיזור היתה בהשפעה גרמנית חזקה. בסיום לימודי בית הספר למדה קטה הוראת פסנתר. כנערה היתה בחורה תוססת, מלאת מרץ ושמחת חיים, שאהבה חיי חברה ובילויים. את כל אלה, כך סיפרה, קיבלה בהשפעת אביה, שאיתו היו לה קשרים קרובים במיוחד. את מרדכי אימרגליק הכירה ביגנדורף והוא נהייה בן בית בבית משפחתה, בית עם אווירה חמה ותומכת. גם לאחר נישואיהם

08.09.1935–14.12.2013 סולל נולד בקיבוץ איילת השחר להוריו צפורה ואריה אלתר, אח בכור לאלון ולאה. ילדותו ונעוריו באיילת בזמן המנדט הבריטי ומלחמת השחרור היו רצופים זיכרונות מהמאבק על עלייה בסתר ונטישת הקיבוץ בזמן מלחמת השחרור “לגלות” בחיפה. . סולל סיים כאן את ביה”ס יא’ ו יב’ והתגייס לצהל, תחילה 1952 המשפחה הגיעה לגבעת חיים בימי הפילוג ב לנח”ל ואחר”כ לצנחנים. “זכה” לצנוח במיתלה כקצין צעיר במבצע סיני, התמחה במרגמות ,ותפקיד אחרון כמפקד פלוגה מסייעת. אחרי השחרור השתלב בקיבוץ בענפי החקלאות: גן ירק, שלחין ורפת. ולאחר מלחמת ששת הימים נולדו ילדינו – איתמר, חגית ואביגדור. 1959 אנחנו נישאנו ב פרצה מלחמת יום הכיפורים,

06.12.1923–04.04.1992 בנימין נולד בסטיף שבאלג׳יריה כבן רב לאביו שהיה נצר למשפחת רבנים מפורסמת. בערוב ימיהם עלו הוריו ארצה על מנת למות ולהיקבר בהר הזיתים. הקשר הראשון לארץ ישראל נוצר אצל בנימין בבית אביו שדיבר עברית תנכית, וארח בביתו תלמידי “כולל” והיה נלהב גדול של ההתיישבות החדשה בארץ. פרוץ המלחמה, נופלת צרפת לידיי הגרמנים והדבר מביא מיד לעליית האנטישמיות. , לאחר 1939 מאז באלג׳יריה מסולקים ילדי היהודים וביניהם בנימין, מבית ספרם . בנימין שימש כמתורגמן של הצבא הבריטי והאמריקני והדבר הפך אותו לבריטי מוחלט שגרם לו לדבר וגם ולחלום באנגלית. בגמר שירותו למען הצבא, התחבר בנימין כל כולו לציונות ולתנועת הנוער, ויסד

06.06.1925–23.02.2006 בפריס, לאב אלג’ירי ולאם גיורת. 1925 אמא נולדה בשנת חלתה אמא בשחפת ובלתה כשנתיים בבתי חולים ובתי מרפא – שנתיים אלה חרתו חותם עז על כל 12 בגיל חייה. בתחילת המלחמה ברחה המשפחה מפריס לדרום צרפת. אמא המשיכה לקבל טיפולי שחפת. לאחר ארבע שנות פליטות בדרכים, המשפחה בחרה להסתתר בכפר הולדתה של סבתי. אותו זמן יצאה אמא ללימודי סיעוד במרכז צרפת.שבועיים לפני שחרור צרפת נהרגה סבתא בהפצצה אמריקאית. סבא, שנותר מטופל באחותה של אמא, קרא לאמא להפסיק את הלימודים ולבוא לטפל במשפחה. שנתיים לאחר תום המלחמה החליטה המשפחה לנסוע לבקר קרובי משפחה באלג׳יר. בדרך, ברכבת, נפל , נותרו לבדן. הן

07.03.1912–22.11.1995 בעיירת הנופש ומעיינות המרפא קרלסבד שעל גבול גרמניה. הוריו לא היו 1912 במרץ 7 אבא נולד בצ’כיה ב- דתיים, אך האווירה הייתה ציונית. בית זעיר-בורגני, האב היה סוחר ובעל חנות לנקניקים, שציפה וייחל שבנו ימשיך בדרכו. אך אבא, כשבגר, הצטרף לתנועת הנוער הציוני-סוציאליסטי “בלאו וויס”, עבר לעיר פראג והיה מדריך בתנועה. שם הוא הכיר את אמא ויחד המשיכו להדריך. החתונה, העלייה ארצה וההצטרפות לקיבוץ גבעת חיים היו ברורים ומובנים להם, אך קשים להוריו. ב”טיול השורשים” שלנו עם אבא לפני שלוש שנים במחוזות ילדותו, עברנו ביחד בבית שבו נולד, בבית שבגר בו, בחנות ההורים, במקומות שבהם שיחקו, למדו לשחות, בבית התנועה

09.06.1950–13.05.2000 שנים. הוריו של שמוליק, 4 שמוליק נולד עם אחותו התאומה דבורה. אחיו יצחק מבוגר ממנו ב- “אקסודוס”. המעפילים באוניית לארץ שעלו אושוויץ השמדה שמוליק גדל ביפו, על גבול תל אביב, בבית ערבי גדול על חוף ימה של תל אביב. באזור זה התקבצו באותה תקופה עולים חדשים מכל התפוצות, ושם למד את ניגונו של שפות שונות, ואף היטיב לחקותו. אביו היה ממוצא יווני וממנו ספג את אהבתו הגדולה למוסיקה היוונית שליוותה אותו במשך כל חייו. אביו היה אדם חולה, ואימו עבדה קשה מאוד לפרנסת המשפחה. בתקופה זו למד שמוליק בבית ספר ממלכתי־ דתי בשכונה, בית ספר שהחינוך בו היה קשה ותובעני.

13.12.1897–4.4.1952 יוסף נולד בעיר הסלובקית קושיצה שבתחומי הממלכה האוסטרו- הונגרית. הוא גדל בחוג התרבות ההונגרית, לא הרגיש הפליה גזעית. העולם נדמה לו במוצק, איתן ודרכו בחיים סלולה ללא מכשולים. בגמר לימודיו בבית הספר התיכון עבר למכללת בודפשט ולמד את תורת הרפואה. השינויים המדיניים שחלו בינתיים אילצוהו לעבור לאוניברסיטה בפראג, שם נהיה לרופא כללי. אחרי גמר לימודיו בפראג המשיך ללמוד בוינה ורכש לו את מקצוע ריפוי השיניים. בכל המקומות האלה היה פעיל כציוני והתקשר במיוחד עם תנועת הספורט הציונית. בשובו לעיר מולדתו קושיצה, המשיך בפעולה הציונית והיה לאחד מעמודי התווך של ה ״מכבי״ המקומי. כתב מאמרים , כשהתמלאו רחובות קושיצה בקלגסי הורטי,

1.7.1903–15.2.1942 לאה נולדה למשפחת אמידים בעיירה הונגרית ליד קושיצ׳ה. חניכת “השומר הצעיר”. כבר בנעוריה גילתה נטייה ויכולת לפעילות ציבורית ולחיי תנועה ערים ואינטנסיביים. השכלתה היתה גבוהה ומסועפת מאוד. באה ל “החלוץ” ולהכשרה לאחר עשותה כברת חיים ארוכה. כבר היתה אז אם לבת. בארץ ובקיבוץ עשתה תקופת חיים מועטה ביחס. המחלה והמוות קטפוה בלא עת. אך בזמן הקצר הכתה שורש, רכשה ידידות והערכה כללית, גילתה מסירות לרעיון ולמפעל. פעלה בשטחים שונים ובעיקר בטיפוח תרבות הגוף. בית התעמלות נקרא על שמה. לחייה. הניחה אחריה בעל, בת – מלכה (בנוער עולה) בן – אבנר, ומשפחה 39 נפטרה כ״ז שבט תשי״ב, בגיל בארץ ובגולה. “הכניסיני

12.09.1915–23.9.1995 , בעיר מינכן, בגרמניה. בן שני למשפחה בת שלושה ילדים. אביו היה עורך דין 1915 שאול אסלינגר נולד בשנת מכובד, כך שהמשפחה היתה מבוססת מאוד מבחינה כלכלית. המשפחה לא שמרה על זיקה ליהדות. החינוך בבית היה ברוח התרבות הגרמנית. שאול נשלח לגן ילדים גרמני וכילד הרגיש עצמו נוצרי. האנטישמיות לא .1933 הדאיגה את המשפחה, עד שנת , עם עליית הנאצים והשפעתם, עזב שאול את הגימנסיה, עוד לפני סיום לימודיו, והצטרף 1933 בסוף שנת לתנועת נוער ציונית – “קדימה”. יחד עם זה התחיל להתעניין יותר לעומק במסורת היהודית ובדת ואפילו למד קצת עברית. . הם עצמם ושני ילדיהם הנוספים הספיקו 1934

03.06.1946–17.08.2003 בלילה שוב קמתי מחלום – עליך. חלמתי שאתה בחיים , עדיין. רציתי להגיד לך שבכל מקום אתה אתי, בלבי. לא הספקתי לומר לך שלום. שיר לי שיר עצוב, רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך. אבא בירושלים, בן שני לאליהו־חיים ולאה אפרים, אח צעיר ליצחק. בירושלים גדלת עד גיל 1946 נולדת בשנת לנח״ל. 1964 עברת לקיבוץ אלונים בתור ילד חוץ. התגייסת בשנת 14 . בגיל 14 1968 אחרי שירותך הצבאי יצאת ל״שנת שירות” בקיבוץ פרוד, שם הכרת את אמא. התחתנתם בינואר בקיבוץ גבעת חיים. אחרי שנתיים של נישואין, בחודש ינואר, נולדה בתכם הבכורה – כרמית. כעבור עוד שלוש שנים נולד רז,

28.05.1945–27.09.2012 אמא יקרה שלנו אני מתיישבת אל המחשב ולא מאמינה שזה כדי לכתוב לך ועליך מילות פרידה, הרי אין בעולם את אוסף המילים שיתאר את מי שהיית בחייך. , בת לרות וליוסף כרמון, אחות קטנה לעדנה. 28.10.45 אמא שלנו נולדה בגבעת חיים ב- אמא חייתה כל ימיה בקיבוץ, אותו אהבה עד בלי די. בצבא אמא שירתה בחייל האויר, ולאחר השחרור יצאה לשנה שלישית לקיבוץ פרוד – שם הכירה את אבא אורי, לאחר עוד חצי שנה בקיבוץ אלונים הם שבו והתחתנו בגבעת חיים. נכדים. 6 ילדים ו- 4 לאבא ואמא ילדים: לירז, הראל ושניר שאף פעם 3 ולה 95 , התחתנה בקיבוץ

11.11.1909–28.1.1985 בעיר ביילסק־פודולסק בפולין, למשפחה בת ארבעה אחים. למד ב” תלמוד תורה” 1909 יעקב נולד בשנת ואחר־כך עבר לבית־ספר “תרבות”, אולם מפאת מצבה הדחוק של המשפחה נאלץ להפסיק את הלימודים על מנת ללמוד מקצוע ולהשתכר. במשך שנה למד מקצוע תפרות והחל לעבוד במקצוע. אותה עת היה כבר פעיל ב״דרור” ואחר־כך ב״החלוץ”. (בספר “יזכור” של העיר ביילסק־פודולסק מופיע שמו בין המצטיינים בפעילות “החלוץ”). יצא להכשרה, קודם בעיר ביאליסטוק, ואח״ב לעיירה ליד אוסטרובמזובייצק ולעיר ברנסק. 1932 בשנת בתום תקופת ההכשרה אושר לעלייה, הגיע למרכז “החלוץ” בוורשה, שם צוייד בשני דולר ויצא ברכבת לטריאסט, נמל היציאה לארץ. באנייה פגש את חיים קלמנובסקי, ואיתו נפגש

12.11.1892–17.1.1969 בקונשטט, שלזיה העליונה בגרמניה. גמרה שם בית-ספר 1892 אלישבע (אליזבט פרידלנדר) נולדה ב- נישאה לרופא ילדים ד״ר אוטו ארונדה, 1911 תיכון והמשיכה ללמוד טיפול בתינוקות בבית חולים בברלין. ב- אתו עבדה כאחות וכמזכירה. עלתה ארצה אתו, תקופה קצרה אחרי עליית בנם נתן. היה לה גידול במח והיה צורך לנתחה באנגליה. שבוע לפני צאתה את הארץ נתאלמנה. במצב גופני קשה, חצי משותקת ועם הפרעות בדיבור הגיעה לבית חולים לשלחן הניתוחים. הניתוח עבר בהצלחה. הבריאה, חזרה ארצה והתפרנסה בתל – אביב מספר שנים מעבודה בטיפול בחולים . התחילה לעזור 1957 כרוניים קשים, בשמירת לילה בבתים פרטיים. עברה לגבעת – חיים לבנה נתן

20.7.1912–26.7.1967 נתן נולד בקטוביץ, אז שלזיה הגרמנית. אביו היה רופא ילדים ידוע ואמיד, ולבן ניתן מיטב החינוך וההשכלה. אם כי המשפחה הייתה ספוגה תרבות גרמנית, נשלח הבן לגימנסיה פולנית. , עקרה המשפחה לברלין ונתן התחיל ללמוד משפטים. התקרב לחוגי 1919 אחרי סיפוח שלזיה לפולין, ב – השמאל הגרמני. הפסיק את לימודיו, עלה ארצה, התחיל ללמוד חקלאות במקווה-ישראל ורכש לו ידיעות בעברית. למרות קשריו עם השומר הצעיר לא חשב בימים ההם להצטרף לקבוץ. עבר לסביבת תל-אביב, לשכונת בורוכוב. נשא לאשה ידידה מימי הלימודים והתיישב בגדרה. תכנן לחיות בקבוץ אך לא הגשים זאת בגלל מחלת אשתו. כך התחיל כחקלאי עצמאי זעיר. עבר לנוטרות.

07.11.1917–27.04.2011 בשטוטגרט שבגרמניה. אחר-כך עברה המשפחה לברלין. 1917 רות ארונדה לבית ברגמן נולדה בנובמבר לרות אחות צעירה ממנה בשלוש שנים החיה כל השנים באנגליה, ואח מבוגר ממנה, מנישואים קודמים של האב. האח היגר לארה”ב ושם נהרג בתאונה. את האנטישמיות היא חוותה על בשרה וזכרה היטב את ליל הבדולח בגרמניה. פחד מכלבים שהחזיקו האנטישמים ושיסו ביהודים השאיר עליה טראומה עד סוף חייה. המשפחה עזבה את גרמניה לאנגליה, אך רות הצטרפה לתנועת הבונה ועברה הכשרה חקלאית בדנמרק ומשם המשיכה לקיבוץ גבעת השלושה. רות נישאה לאילן קליפשטיין ונולדה נורית קליפשטיין-גוטפריד , שם קיבלו אוהל משפחתי עם פרימוס. 1939 ב- לאחר כשנה התגרשו אילן ורות.

1.5.1908–18.1.1952 אניה נולדה באודיסה ,דרום רוסיה, עברה עם הוריה לקישינוב. חניכת “השומר הצעיר” סיימה את הגימנסיה, יצאה להכשרה, לשם כך הפסיקה את לימודיה בבית ספר למוזיקה, בו למדה כמה שנים. בארץ עבדה בעבודות שונות. נשלחה לתל-יוסף להכשרה ברפת, שם התקשרה עם בחיר לבה, יהודה. זמן מה חייתה בחיפה 1931 ב – 1936 היתה בשליחות בצ׳כוסלובקיה. ב – 1933 עם הוריה, שעלו לארץ, ולאחר שהסתדרו חזרה לקבוץ. ב- יצאה שוב עם 1937 חלתה זמן מה, נאלצה לוותר על עבודות שלהן הכשירה את עצמה (רפת, בית ילדים). ב- משפחתה לצ׳כוסלובקיה לשם ריפוי. כשחזרה לארץ היתה זמן מה בתל – יוסף ומשם עברה שוב

10.11.1011–08.07.2002 שנה, בשיבה טובה, מוקפת במשפחה אוהבת ותומכת, שסעדה אותה בימים 90 אמא נפטרה אחרי יותר מ- הקשים כשכבר לא יכלה לעזור לעצמה. אמא נולדה בצ’כיה, בעיר הנופש והמרחצאות קרלסבאד/קרלו-ויוורי, למשפחה ציונית, בת שנייה מארבעה , יצאה אמא להכשרה כהכנה לעלייה ארצה, שם עבדה בתנאים קשים שלא התאימו 14 ילדים. כבר בגיל עלתה ארצה. בארץ הצטרפה לקבוצה של חלוצים 1930 לגילה. יותר מאוחר הצטרפה לתנועת תכלת לבן וב- מרומניה שהקימו בחיפה את קיבוץ ג’ של השומר הצעיר לימים קיבוץ גבעת חיים. אמא הגיעה לישראל ראשונה ממשפחתה , לאחר מכן , בהדרגה עלתה המשפחה כולה. בקיבוץ עבדה אמא בלול ובבתי ילדים, הייתה

30.7.1882–23.2.1980 נוח נולד וגדל בעיר החסידות גור בפולין ולמד בישיבותיה. בימי בגרותו התגורר בוורשה והיה פעיל במפלגת עלה ארצה והשתקע בתל-אביב. עבד שנים אחדות בעיתון “דבר” בגביית דמי מנוי. 1924 פועלי ציון. בשנת למרות נכותו היה מהלך כל הימים מרחוב לרחוב, מתדפק על הדלתות ועושה עבודתו שליחותו. נוח היה גם איש ציבור, והיה מעורב בדברים ראשו ורובו, עד כדי שיכחה. ימי שנות השלושים והארבעים היו ימים של ויכוחים גדולים, ונוח לא החמיץ כל הזדמנות להיות נוכח בהם. נוח היה מראשוני המצטרפים לקיבוץ העירוני “אפעל”, וראה ענין גדול במיזוג חיי העיר עם חיי קיבוץ. עם ראשית הגשמת הרעיון היה כחולם. לימים נתגלו

10.01.1916–31.10.2000 , בפולניה בשם חנה רולידר. 1916 בינואר 10 אני נולדה ב־ בהיותה כבת שלוש עברה עם משפחתה לגרמניה, לסביבת גויים. בני המשפחה הסתגלו לאווירה תרבותית גרמנית, מבלי להיות מודעים ליהדותם. אני נשלחה לבית ספר רגיל, והתחברה עם נערות נוצריות בנות גילה. כשהתחילה האנטישמיות לחדור גם לכותלי בית הספר, נשלחה אני ללמוד בבית-ספר יהודי דתי של תנועת “המזרחי”. בית־ הספר הזה התנהל באווירה יהודית מסורתית, בעוד שבבית נמשכו החיים החילוניים כמקודם. באותו זמן הזדמנה אני לפעולה של תנועת הנוער היהודית “קדימה”, שם שמעה לראשונה על פלסטינה ועל הציונות. מאז החלה לתכן את עלייתה ארצה. , לאחר שנת הכשרה בריגה, שבה קיבלה

08.11.1950–17.10.1997 , 6 בבית קטן וצפוף. כאשר היתה אתי בת אתי נולדה בירושלים. משפחתה מנתה עשרה ילדים אשר גרו התגרשו הוריה. אתי למדה בפנימייה עד כיתה ח׳ ובכיתה ט׳ עברה לחיות בקיבוץ חולתה והתגוררה אצל משפחה אומנת. עזבה את הקיבוץ והתגייסה לצבא, בו שרתה בחיל הרפואה כפקידה. 17 בגיל . אתי הכירה את ישי בחולון, הם התחתנו והתגוררו 22 לאחר שירותה הצבאי התגוררה בבת-ים עד גיל בחולון. שנה לאחר נישואיהם נולד הבן הבכור, נאור, וכאשר מלאה לו שנה. חזרה המשפחה המורחבת לקיבוץ גבעת חיים, ביתו של ישי. אתי עבדה בקיבוץ כמזכירה בגת, ניסתה כוחה במסגרייה, ועבדה במכבסה במלוא המרץ. כאשר נאור